סעיף 153 לפקודת מס הכנסה מעניק לפקיד שומה סמכות לדרוש מכל אדם דין וחשבון על רכוש והתחייבויות, הסמכות הנתונה לפקיד השומה מתירה לו לדרוש מכל אדם הנישום על פי הפקודה להגיש לו הצהרת הון, וזאת על מנת שיגיע לידיעה טובה יותר ומלאה בדבר הכנסותיו. כך נישום, במסגרתה של הצהרת ההון, נדרש לספק תמונת מצב מלאה על הונו לנקודת זמן מסוימת.
הצהרת ההון הראשונה משמשת כאמצעי לבחינת סבירות הדיווחים המוגשים לו על ידי ציבור הנישומים, ואילו הצהרת ההון השנייה ואילך משמשת את פקידי השומה “לתפוס” נישומים אשר הונם גדל בצורה שאינה מוסברת – דהיינו שאינה תואמת את רמת ההכנסה. הצהרת הון היא אחד מכלי הביקורת הוותיקים והמוכרים העומדים לרשותו של מפקח המס ובו הוא רשאי לעשות שימוש בעת עריכת הביקורת. כך למשל באמצעות כלי ביקורת זה, בוחן מפקח המס האם ישנם הפרשי הון בלתי מוסברים בין שתי הצהרות הון אשר הוגשו על ידי נישום. המפקח בוחן האם בפרק הזמן שחלף בין שתי הצהרות הון היה לנישום גידול בהון שהוא מעבר להכנסות ולהוצאות אשר דווחו על ידו. כל שישנם פערים אשר מפקח המס אינו יכול למצוא להם הסבר בדיווחיו של הנישום, מוטלת על הנישום החובה להסביר את מקורו של הפרש ההון. במידה שלא יעלה בידו של הנישום להסביר את מקור הפרש ההון, יכול פקיד השומה לערוך לו שומת מס, במסגרתה הוא מחייב במס את הפרש ההון הבלתי מוסבר. שומה שכזו מכונה “שומת הפרשי הון”.
על מנת להימנע משומת הפרשי הון, יש חשיבות מכרעת להצהרת ההון הראשונה, שתפקידה לשמש בעתיד כבסיס להשוואת ההון. על מי שנדרש להגיש הצהרת הון ראשונה להקפיד היטב לכלול בהצהרה זו את כל נכסיו, ורק אותם. בנוסף, טרם הגשת הצהרת ההון השנייה יש מקום לשוב ולעיין בהצהרת ההון הראשונה ועל ידי כך להימנע מראש מהפרשי הון בלתי מוסברים. היה וכבר נקלעתם לסיטואציה במסגרתה נערכה לכם “שומת הפרשי הון”, חשוב לזכור שהנטל להסביר את הפרש ההון מוטל על כתפיו של הנישום. כדי לעמוד בנטל זה, עליו לשכנע את פקיד השומה בראיות של ממש המסבירות את הגידול בהון. בנוסף, יש לתת את הדעת לסיווגה של ההכנסה הנובעת מהפרשי ההון, האם כהכנסה פירותית או כהכנסה הונית ששיעורי המס החלים עליה נמוכים יותר. כן יש חשיבות לשאלה מתי נוצרו הפרשי ההון, לאור השינויים בשיעור המס. וכן, האם אין מדובר בתקופה שאין אפשרות כבר לערוך שומה ביחס אליה בשל התיישנות.
